דמאי

דְּמַאי

לשון חז"ל תבואה, פרות וכל תוצרת מן הצומח שאין ודאות אם הופרשו מהם מעשרות.
- "הדמאי מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, ומפרישין אותו ערום, בין השמשות" (משנה דמאי א ד)
- המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות, ולא יהיו פירותיו דמאי. צריך לעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח. (רמב"ם, הלכות מעשרות פרק י)
לשון חז"ל תקנות שקבעו במשנה ובתלמוד לעשר את הדמאי (1).
- "הלוקח לזרע ולבהמה, קמח לעורות, שמן לנר, שמן לסוך בו את הכלים, פטור מן הדמאי" (משנה דמאי א ג)

	"בימי יוחנן כהן גדול, שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים, אבל עמי הארץ - פירותיהן ספק, ואינן נאמנין לומר מעושרין הן. וזה הוא הנקרא דמאי."
– רמב"ם זרעים מעשר ט א

מארמית: צרוף המלים דָּא, "זאת" + מַאי, "מה", כלומר "זה – מהו?", על שום הספק לגבי טיבה. לסברה אחרת, מהמלה היוונית dêmos) δήμος), "עם", משום שנקנתה בדרך כלל מעם הארץ שאינו מקפיד על מצוות.