אמר א (שורש)
השורש א־מ־ר א הוא שורש מגזרת נפ"א.
נטיות הפעלים
עריכהא־מ־ר | עבר | הווה/בינוני | עתיד | ציווי | שם הפועל |
קַל | אָמַר | אוֹמֵר (ב׳ פעוּל: אָמוּר) |
יֹאמַר | אֱמֹר | לֵאמֹר או לוֹמַר |
נִפְעַל | נֶאֱמַר | נֶאֱמָר | יֵאָמֵר | הֵאָמֵר | להֵאָמֵר |
הִפְעִיל | הֶאֱמִיר | מַאֲמִיר | יַאֲמִיר | הַאֲמֵר | לְהַאֲמִיר |
הֻפְעַל | הָאֳמַר | מָאֳמָר | יָאֳמַר | -אין- | -אין- |
פִּעֵל | -אַיִן- | -אַיִן- | -אַיִן- | -אַיִן- | -אַיִן- |
פֻּעַל | -אַיִן- | -אַיִן- | -אַיִן- | -אין- | -אין- |
הִתְפַּעֵל | הִתְאַמֵּר | מִתְאַמֵּר | יִתְאַמֵּר | הִתְאַמֵּר | לְהִתְאַמֵּר |
הערות
עריכה- הצורה "לֵאמֹר" שכיחה בעיקר במקרא ואינה משומשת לרוב בעברית החדשה, למשל; ”וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר“ (בראשית כ"ג, פסוק ח'). הצורה "לוֹמַר" היא צורה חריגה (שכן פה"פ א' נשמטת) אשר נוצרה בלשון חכמים והיא המשומשת כיום בקרב דוברי העברית, למשל; " מקום שנהגו לומר ברכת אבלים" (תוספתא, זרעים, ברכות, ג'). אף-על-פי-כן, אין לפסול אף אחת מן הצורות.
- בבניין הופעל התחילית הבאה לפני אהח"ע מנוקדת בקמץ קטן או בקיבוץ, כגון הָעֳמַד, הֻעֲמַד. (החלטות האקדמיה בדקדוק, עמ' 57)[1]