”דאמר רבי יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בדעתן נבראו בצביונם נבראו שנאמר (בראשית ב, פסוק א) ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרי צבאם, אלא צביונם.“ (בבלי, מסכת חולין – דף ס, עמוד א)
(1:) סורית, בהגיית: צְבִּין (ܨܒܝܢ) בהוראת רצון,הנאה. לאחר ששורש צ-ב-ה הנדיר אף במקורות העתיקים שבעברית נעלם לחלוטין בעברית המודרנית, התקשרה המילה, בהכרה או בתת הכרה של דוברי העברית החדשה, עם שורש אחר, הוא השורש צ-ב-ע ,וכיוון שהסיומת -ון משמשת בעברית המודרנית כציון של הקטנה כגון ילדון-ילד קטן, כלבון-כלב ,נתפסה 'צביון' כצבע עמום, לא מובהק, מעין גוון או תת-גוון [1].
שורש צ-ב-י/ה משמש בהוראות: תהילה,יופי .בתוספת סיומת -יון המציינת שם עצם מופשט. השוו: הצבי ישראל על במותיך חלל,מילולית בהוראת : התהילה שוכבת-חלל על מזבחותיך (במותיך).
