- לשון המקרא חלק מתוך כלל, מיעוטו או רובו, שקיים לאחר שהכלל כולו אינו.
- ”וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה“ (בראשית ז, פסוק כג)
- ”כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ“ (דברים ג, פסוק יא)
- וישאר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו
- אני רואה שנשאר הרבה אוכל בצלחות, כנראה שאינכם רעבים.
- בדקדוק מתלמידי הגר"א מבחינים בין נשאר שמתייחס לחלק היותר חשוב מן הכלל, לעומת נוֹתר (כבכל השורש) שהוא החלק המחות חשוב.
