נגוז

נָגוֹז

עברית חדשה, [מליצה] חלף, נעלם.
- "שלח את ידיו לאחוז, אך פתאום / נגוזו כולן, כי צץ שחר אדום." (אולה בבו, מאת מאיר אריאל)
- ”סוֹדוֹת הַיָּמִים שֶׁנָּגוֹזוּ / בְּרֶטֶט הַגַּל הַשָּׁלֵו / וְלָךְ כָּל בָּנַיִךְ יַחְרֹזוּ / מֵיטַב מַנְגִּינוֹת שֶׁבַּלֵּב.“ (כִּנֶּרֶת, מאת אלכסנדר פן בזֶמֶרֶשֶׁת)
- תקוותו נָגוֹזָה.

בנין נפעל על פי גָּז, ועל פי ומופע אחד במקרא: ” אִם שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים וְכֵן נָגֹזּוּ וְעָבָר וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ עוֹד“ (נחום א, פסוק יב); אך במקרא השורש הוא ג־ז־ז, ובמובן אחר (אם כי דומה), כמפורש בתלמוד: ” מאי וכן נגוזו ועבר? תנא דבי ר' ישמעאל: כל הגוזז מנכסיו ועושה לצדקה ניצל מדינה של גיהנם.“ (בבלי, מסכת גיטין – דף ז, עמוד א).

השורש ג־ו־ז הוא שורש מגזרת נע"ו\י.