משתין בקיר

מַשְׁתִּין בְּקִיר

משתין בקיר

לשון המקרא [כינוי גנאי] כינוי לכלב (ובהשאלה, גם לזכר). הביטוי מופיע במקרא מספר פעמים בהקשרי ענישה ונבואות פורענות.
- ”כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר“ (שמואל א׳ כה, פסוק כב)
- ”לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ“ (מלכים א׳ יד, פסוק י)

הצרוף מופיע בתנ"ך מספר פעמים, במסגרת נבואות פורענות קשות אשר לרוב מציינות גזרת השמדה נרחבת. הקשריו ופירושיו השונים נידונים בכתבי חז"ל.

רש"י: כל זכר, ואפילו כלב.
מצודת דוד: זכר; "הוא הזכר, כי עושה קילוח ומשתין בקיר ולא כן הנקבה".
רלב"ג: מפרש הצירוף בהקשר הופעתו בגזרת ירבעם כ'זכר': "שלא יישאר לו [לירבעם] שום זכר כי הזכר לבדו יוכל להיות משתין בקיר".
מלבי"ם: דן באפשרות פירוש הצימוד בהקשר נבואת ירבעם, כניסוח ציורי למידת החרם הצפוי לבית ירבעם: "שאף העצור באסורים והעזוב והעני לא יניח לאחד מבית ירבעם שישתין בקיר ביתו", אך מוסיף כי מהמשך הנבואה לא משתמע כי פירוש זה נכון, שכן, 'עצור ועזוב' מתייחסים לגזרת הפגיעה ברכושו של ירבעם.