מצח
מֵצַח
עריכה| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | מצח |
| הגייה* | metsach |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | זכר |
| שורש | |
| דרך תצורה | משקל קֵטֶל |
| נטיות | ר׳ מְצָחִים; כ׳ מִצְחִי, מִצְחֲךָ |
- החלק העליון בפנים, מעל הגבות ועד קו השיער.
- ”וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי אֶל-מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה.“ (שמואל א׳ יז, פסוק מט)
- ”הִנֵּה נָתַתִּי אֶת-פָּנֶיךָ חֲזָקִים לְעֻמַּת פְּנֵיהֶם וְאֶת-מִצְחֲךָ חָזָק לְעֻמַּת מִצְחָם.“ (יחזקאל ג, פסוק ט)
- "עטור מצחך זהב שחור / (אינני זוכר אם כתבו כך בשיר) / מצחך מתחרז עם עיניים ואור / (אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)" (עטור מצחך, מאת אברהם חלפי)
- הוא קימט את מצחו והרהר שעה ארוכה.
