מריא
מְרִיא עריכה
| ניתוח דקדוקי | |
|---|---|
| כתיב מלא | מריא |
| הגייה* | merii |
| חלק דיבר | שם־עצם |
| מין | זכר |
| שורש | מ־ר־א ב |
| דרך תצורה | משקל קְטִיל |
| נטיות | ר׳ מְרִיאִים, מְרִיא־ מְרִיאֵי־ |
- לשון המקרא בקר שָׁמֵן ומפוטם.
- ”וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יהוה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא.“ (שמואל ב׳ ו, פסוק יג)
- ”וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.“ (ישעיהו יא, פסוק ו)
- ”בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ, וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ; אֵילִים כָּרִים וְעַתּוּדִים פָּרִים, מְרִיאֵי בָשָׁן כֻּלָּם.“ (יחזקאל לט, פסוק יח)
גיזרון עריכה
- ערבית בהגיית מריא (مَرِيء) בהוראת 'מקום מעבר המזון בגוף', או בקיצור- וושט. בעברית שורש מ־ר־א משמש בהוראת: פיטום, הלעטה, מצוי בלשון חז"ל (המריא). יש מפרשים המוצאים כן כבר במקרא: ”כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא“ (איוב לט, פסוק יח)[1]. יש המחברים לשורש ב־ר־א בהוראה דומה (כגון במילה בריא).
- יש מילה מקבילה באכדית: marû - שמן, מפוטם. וכן באוגריתית: 𐎎𐎗𐎜 (mrủ). קרוב גם לארמית: אִמָּר.
מידע נוסף עריכה
- שתי המשמעויות למריא נתונות למחלוקת פרשנית בעלת משמעות הלכתית. שמהפסוק בישעיה מוכח שה"מריא" כשר לקרבן, וממילא דינו כבהמה שחלבו אסור באכילה. לדעת רס"ג המריא הוא ה-جَامُوس (גַ'אמוּס) - תאו. רה"ג לעומת זאת סבור ש"מריא" הוא שור מפוטם (כדברי התרגום), ואילו התאו דינו כחיה והוא פסול לקרבן וחלבו מותר באכילה.[2] במהלך הדורות פוסקים שונים צידדו לכאן או לכאן[3].