על פי הפסוק: ”כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב“ (דברים לב, פסוק לו). אך יש לקרוא את המילה "אָזְלַת" בקמץ גדול (תנועת /a/) תחת האל"ף, כלומר azlat ולא ozlat. זוהי צורת פועל משורש אז"ל אזל בבניין קל, בסיומת הקדומה at- המציינת את נטיית העבר נסתרת (התי"ו מתקיימת בנטיות כגון לְקָחַתְהוּ = "לקחה אותו", וכן השווּ לערבית כַּתַבַּתְ המקבילה לכָתְבָה בעברית וכיו"ב). צורה ארכאית זו מופיעה כאן במקום "אָזְלָה" הצפויה על פי חוקי הדקדוק (על דרך כָּתְבָה, שָׁמְרָה וכו'. צורה זו אינה נדירה במקרא. למשל, ”הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ“ (תהלים קיח, פסוק כג), ”וְשָׁבַת לַנָּשִׂיא“ (יחזקאל מו, פסוק יז) ועוד). המילה "יד" משמשת כאן בהוראה מטונימית של "כוח", כלומר משמעות הצירוף "אזלת יד" בפסוק זה היא "אָזַל (=הלך, נגמר) הכוח".
בשל חריגותה של הצורה "אזלת", הצירוף "אזלת יד" עבר בעברית החדשה ניתוח מחדש (מטאנליזה) על ידי הדוברים ונתפס כצירוף סמיכות שמני, והמילה "אזלת" נתפסה כצורת נסמך של *אָזְלָה - שם עצם במשקל קָטְלָה. במשקל זה הקמץ הראשון הוא קטן (תנועת /o/). מכאן השינוי בהגיית הצירוף ובשימושו לעומת המקור.