חרול

חָרוּל

לשון המקרא קוץ, שם כולל לקוצים.
- ”בֵּין שִׂיחִים יִנְהָקוּ תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ.“ (איוב ל, פסוק ז)
- ”וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.“ (משלי כד, פסוק לא)
- ”ר' יהודה בן בתירה אומר: יוצאין בחזרת ובחרול“ (תוספתא, מסכת פסחים – פרק ב, הלכה כא)

עמנואל לעף זיהה אותו עם מין ממיני הטופח _(Lathyrus).^[1]
ככל הנראה מקביל לאכדית: 𒄬𒇻𒊒 ḫallūru - מין קטנית (כנראה חומוס או אפונה), וכן לאוגריתית 𒄷𒌌𒇻𒊒 (חוּרוּלוּ) וסורית: ܚܘܼܪܠܵܐ (חוּרְלָא).^[2] ומשם בערבית: خُلَّر (ח'וּלָר). יש אומרים שהמילה שאולה במקור מחורית.
יש אומרים שנגזר משורש ח־ר־ר (כיון שהקוצים מחוררים) בחילוף ל-ר.
לדעת טור סיני מלת חרון הבאה בתהילים ”סִּירֹתֵכֶם אָטָד כְּמוֹ-חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ“ (תהלים נח, פסוק י) אף היא עניינה "חרול" בחילוף למ"ד בנו"ן .

ערך בוויקיפדיה: לכיד הנחלים