זרא

זָרָא

גועל, בחילה, מיאוס.
- ”"עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא“ (במדבר יא, פסוק כ)
- ”"וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה / אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא“ (בעיר ההרגה, מאת חיים נחמן ביאליק, בפרויקט בן יהודה)

המילה מופיעה פעם יחידה במקרא, בפסוק לעיל בספר במדבר.
מקביל כנראה לתיבה האכדית בהגיית: זִיאַרוּ ziāru בהוראת לשנוא, לדחות, לתעב, לסרב.

על הפסוק מספר במדבר יא לעיל כתב רש"י: "והיה לכם לזרא - שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם. ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי שיש לשון שקורין לחרב זרא". אונקלוס תרגם את המילה "לְתַקְלָא".
על פי חלק מן הפרשנים, ובהם אבן עזרא ורבנו בחיי, מקור המילה הוא מן השורש ז־ו־ר, והימצאותה של הא' בסוף המילה מוסברת בהתחלפות של אותיות אהו"י. "לזרא - להפלגת המיאוס כתב אל"ף במקום ה"א כבכל מקום להפלגה..." (פירוש רבנו בחיי למקרא).