הפיח

לערך העוסק בשם עצם בהוראת: עֵד; ראו יפיח.

הֵפִיחַ

ניתוח דקדוקי - פועל
כתיב מלא	הפיח
שורש וגזרה	פ־ו־ח
בניין	הִפְעִיל

1. לשון המקרא נָשַׁף; הזרים אוויר.

   • ”יָחִילוּ דְרָכָיו, בְּכָל עֵת מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ, כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם.“ (תהלים י, פסוק ה)
   • ”וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי אָפִיחַ עָלָיִךְ, וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים חָרָשֵׁי מַשְׁחִית.“ (יחזקאל כא, פסוק לו)
   • ”אַנְשֵׁי לָצוֹן יָפִיחוּ קִרְיָה, וַחֲכָמִים יָשִׁיבוּ אָף.“ (משלי כט, פסוק ח)

2. לשון המקרא העיד, הודיע.

   • ”יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים.“ (משלי ו, פסוק יט)

3. הפיץ ריח.

   • ”קהל קדושים מסכימים / ריח טוב יפיחו בשמים.“ (קידוש בתולים, באתר מאגרים)
   • ”טעם טוב עטורה / יפיח קטורה / יושר לנוטירה“ (קרובה למשמרת, מאת הדותהו, באתר מאגרים)

4. לשון חז"ל פלט נפיחה מפי הטבעת.

   • ”מהו שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים? ... אמר להו: אסור, חיישינן שמא יפנה בהן; ואמרי לה: שמא יפיח בהן.“ (בבלי, מסכת ברכות – דף כג, עמוד א)
   • ”אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן.“ (בבלי, מסכת שבת – דף מט, עמוד א)

5. בהשאלה: עורר, מִלֵּא (בתקווה וכדומה).

   • ”הרעיון הלאומי והציוני הפיח רוח חיים חדשים בספרות העברית, שנבלה וצמקה“ (ספרותינו ומשבריה, מאת בר טוביה, בפרויקט בן יהודה)
   • ”חלום הגאולה הפיח בנו רוח חיים ותקוה לימים טובים ולעתיד בהיר.“ (לוחם וחולם, מאת שמואל טשרנוביץ, בפרויקט בן יהודה)

גיזרון

 1. שורש פ־ו־ח קיים במקרא גם בבניין קל (ראו פָּח), והוא מקביל לשורש נ־פ־ח (ראו הִפִּיחַ). השורש קיים גם בסורית: ܦܵܘܚܵܐ (פָּוְחָא) - רוח, זרם אויר. ובדומה בערבית: فَاحَ (פַאחַ) - לפזר, להפיץ, להסריח.

לדעת מנחם בן סרוק בחלק מהמקומות אינו בהוראת "הזרמת אוויר" אלא בהוראת: לכידה, הכשלה, וגזור מפַּח בהוראת: מלכודת.

 2. מקביל לפועל המקראי "יָפֵחַ" (משורש י־פ־ח). לפעמים הצורה "יָפִיחַ" משמשת כשם־עצם בהוראת: עֵד, ראו יפיח.

 3. ע"פ הפסוק: ”הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו“ (שיר השירים ד, פסוק טז), אמנם שם מדובר ברוח, וכמו הוראה 1.

הִפִּיחַ

ניתוח דקדוקי - פועל
כתיב מלא	הפיח
שורש וגזרה	נ־פ־ח גזרת חפ"נ
בניין	הִפְעִיל

1. לשון המקרא נָשַׁף; הזרים אוויר.

   • ”וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ, אָמַר ה' צְבָאוֹת; וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה, וַהֲבֵאתֶם אֶת הַמִּנְחָה; הַאֶרְצֶה אוֹתָהּ מִיֶּדְכֶם? אָמַר ה'.“ (מלאכי א, פסוק יג)

2. לשון המקרא בהשאלה: גרם לעצב, דאבון.

   • ”אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְלִי כָסֶף, וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי.“ (איוב לא, פסוק לט)

ראו גם

• פחי נפש
• מפח נפש