לשון המקרא ”אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים [...] וַאֲדֹנָי הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה“ (דברים כו , פסוקים יז – יח ) ”בעקבות משיחא - חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר , הגפן תתן פריה והיין ביוקר“ (בבלי, מסכת סוטה – דף מט, עמוד ב ) המילה מופיעה פעמיים בלבד (בסמיכות) במקרא. קרוב אל מילה יחידאית אחרת אָמִיר - ראש העץ.
בערבית יש שורש מקביל: أ-م-ر (א-מ-ר), וממנו נגזרה המילה אֵמִיר - שליט.[1] [2]
ככל הנראה נגזר מהשורש א־מ־ר א בהוראת - דיבור, מכיון שהשליט הוא המצווה ונותן את הפקודות. מקביל לשורש ד־ב־ר ד - גם כן בהוראת מנהיג.[3]
יתכן שיש גם קרבה לארמית: מַר - אדון. פרשנים מפרשים
עריכה
רש"י (דברים שם): "האמרת, האמירך– לשון תפארת... ולי נראה: שהם לשון המשכה והבדלה הם, הבדלתו מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לך לעם סגולה."רב האי גאון (מובא בפירוש ר' יהודה אבן בלעם): מלשון ייעוד, כמו "אָמוּר ", וכמו "מאמר " בלשון חז"ל.מילים נרדפות
עריכה
הערות שוליים
עריכה
↑ על קשר זה עמד כבר הרמב"ן (דברים כא,יד).
↑ מובא כאן .
↑ ר' משה אשכנזי, הואיל משה, דברים כו,יז. וראו שם שהבדיל מעט בין שני השורשים.
