| ניתוח דקדוקי
|
| כתיב מלא |
דיכאון
|
| הגייה* |
dika'on
|
| חלק דיבר |
שם־עצם
|
| מין |
זכר
|
| שורש |
ד־כ־א, גזרת נל"א
|
| דרך תצורה |
משקל קִטָּלוֹן
|
| נטיות |
ר׳ דִּכְאוֹנוֹת, דִּכְאוֹן־
|
- מצב רוח ירוד אשר מתבטא ביאוש עמוק, בדרך כלל מן החיים, ולעתים אף מביא לחוסר רצון להמשיך לחיות.
- מצב של חוסר פעולה, חוסר תנועה.
המשמעות המקורית של השורש ד־כ־א הייתה 'למעוך' או 'למחוץ', כך בפסוק ”לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל יהוה“ (דברים כג, פסוק ב).
בהמשך קיבל השורש משמעות רוחנית יותר, לדוגמא: ”קָרוֹב יהוה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ“ (תהלים לד, פסוק יט).
בהמשך קיבל השורש את גזרת קִטָּלוֹן בדומה לשגעון ותמהון.
עוד נאמר במאמרי חז"ל שדכאון אותיות "דכא" ו"און".[דרוש מקור]
| השורש דכא
|
|
השורש ד־כ־א הוא שורש מגזרת נל"א.
| ד־כ־א
|
עבר
|
הווה/בינוני
|
עתיד
|
ציווי
|
שם הפועל
|
| קַל
|
|
|
|
|
|
| נִפְעַל
|
|
נִדְכָּא
|
|
|
|
| הִפְעִיל
|
|
|
|
|
|
| הֻפְעַל
|
|
|
|
-אין-
|
-אין-
|
| פִּעֵל
|
דִּכֵּא
|
מְדַכֵּא
|
יְדַכֵּא
|
דַּכֵּא
|
לְדַכֵּא
|
| פֻּעַל
|
דֻּכָּא
|
מְדֻכָּא
|
יְדֻכָּא
|
-אין-
|
-אין-
|
| הִתְפַּעֵל
|
הִדַּכֵּא או הִתְדַּכֵּא
|
מִדַּכֵּא או מִתְדַּכֵּא
|
יִדַּכֵּא או יִתְדַּכֵּא
|
הִדַּכֵּא או הִתְדַּכֵּא
|
לְהִדַּכֵּא או לְהִתְדַּכֵּא
|
- בבניין התפעל מותרת ההטיה על-פי שני דרכים:
1) כיתר הפעלים מגזרת השלמים הנוטים בו, בהיוותרות ת"ו הבניין; הִתְדַּכֵּא.
2) בהידמות מלאה של פה"פ דל"ת לת"ו הבניין, כך לפי האקדמיה ללשון העברית:"בבניין התפעל כאשר אות השורש הראשונה היא דל"ת נוצר רצף של שני עיצורים דומים מאוד בהגייתם: תי"ו ודל"ת – התְדרדר. במקרה זה יכולה לחול הידמות של התי"ו לדל"ת: במקום התי"ו יבוא דגש בדל"ת – הִדּרדר" (האותיות ת' ו-ד' בבניין התפעל)
- שימו לב: העושה אנלוגיה בבניין פֻּעַל בזמן ההווה לגזרת נל"י/ה-דינו שגיאה. עה"פ מנוקדת בקמץ ולא בצירה, יש לומר אפוא מְדֻכָּא ולא מְדֻכֵּא.
| |
|
ערך בוויקיפדיה: דיכאון